זה משום שהעלאווים הם... רגע, מה זה בכלל עלאווים? חלק ב

זה היה החשש במהלך 2011-2012, חשש שהגיע יום הנקמה הגדול של הרוב הסוני (כ-75%) בסוריה במיעוט השולט (כ-13%). ביום הנקמה שציפו לו אמורים היו הסונים לטבוח בעלוים עד טיפת הדם האחרונה. אך לעת עתה (2015-2017) הדב הרוסי מנע זאת ונראה שלפחות אזורי השליטה של אסד יישארו בידיו. אבל זה לא תמיד היה כך, ועל זה - ארחיב מיד. מאז התגבשותם של העַלַוִים (Alawi) במחוז לַטַקִיַה (המקור הערבי נכתב א-לָּאדִ'קִיַּה), כל ימיהם היו ימי מגננה ובריחה במאבקים להגנת האוטונומיה שלהם. לצד החשש לחיים היה גם פחד מפני ניסיונות איסלום של השלטון המרכזי. כך היה גם בתקופת השלטון הממלוכי והעות'מאני, היו שניסו לחסל או לאסלם אותם והיו שפשוט רצו לקבל את מרותם הפוליטית. גם בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה ה-11, המשיכו העַלַוִים להיות מיעוט נרדף אשר נמצא במצוקה תמידית משום שהם נחשבים לעדה כופרת ממדרגה ראשונה. היחס אליהם היה עוין כשהעוינות כוללת גם זלזול בוז ותיעוב והם נחשבו לתחתית החברה בסוריה. במאה ה-19 ההיסטוריה העַלַוִית רצופה במרידות נואשות של הכפרים העַלַוִים נגד השלטון העת'מאני.

העַלַוִים השתמשו לאורך הדורות בעקרון התַקִיַה (Taqiya). זוהי מצווה שקיימת גם בשיעה ואף אצל הדרוזים. המצווה אומרת "תדמה, אך אל תהיה דומה". כלומר להיראות כלפי חוץ כאנשי הסביבה, אך פנים יש לזכור מי אתה. זהו ערך דתי בפני עצמו, ולא רק להישמר. מדובר בהסתרת הזהות האמיתית, במילים שלנו – מותר לשקר משום דרכי שלום (בכדי לשרוד). אמונתם של העַלַוִים כי עלי, הח'ליף הרביעי, מנהיג השיעה, היה לא פחות מהתגלמותו של האל בכבודו ובעצמו. בשל כך אִבְּן תַיְמִיַה, (Ibn Taymiyyah, 1263-1328) מאבות המחשבה הסַלַפִית (Salafi) אסר על מוסלמים להתחתן עם עַלַוִים, לאכול מבשר בהמה שנשחטה על ידיהם ולהיקבר על ידי העַלַוִים. זאת משום שהעַלַוִים הם "כופרים גדולים מהיהודים והנוצרים, וגרועים מרבים מעובדי כוכבים ומזלות". אִבְּן תַיְמִיַה הוסיף ואמר כי "הנזק שהם גורמים לאומת מוחמד הוא רב (…) הם נראים לכאורה מוסלמים תמימים, נאמני משפחתו של הנביא שטעו בדרכם, אבל למעשה אינם מאמינים באל, בשליחו מוחמד ובספרו הקוראן, ואף לא בעיקרון השכר והעונש, ולא בגן העדן ובגיהינום ולא בנביאים שקדמו למֻחַמַּד". אם נחפש את השינוי המשמעותי ביותר עבור העלווים, נמצא אותו במאה ה-20. מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הביאה לשינוי פני המזרח התיכון והביאה לעַלַוִים שחר של יום חדש. כאשר הצרפתים הופיעו במזרח התיכון בשנת 1920 בקבלתם את המנדט על סוריה ולבנון, קידמה את פניהם התנגדות מקומית. חלק קטן מהעַלַוִים מרד בצרפתים, אך לא הייתה זו מרידה עַלַוִית עדתית משום שהעַלַוִים מעולם לא פעלו באופן מלוכד. הצרפתים הרגיעו את אזור העַלַוִי בשיטת "הפרד ומשול", כשנתנו להם אוטונומיה ומאותו רגע נהגו בהם במדיניות ברורה שנועדה להפוך אותם לנתמכי השלטון. הפיכתם לאוטונומיה-נתמכת בודדה אותם מהרוב המוסלמי הסוני, ובעצם שינתה את תולדות העדה העַלַוִים.